maamar


logo

ריצה, תודעה, שיווי משקל והקשר האינטגראלי ביניהן:



"אחד ההיבטים הפחות מדוברים אך החשובים יותר של רווחתינו מבוסס על חוש שיווי משקל תקין".
כך כותב נורמן (דוידג') בספרו 'המוח הגמיש', שמציג סיפורים מקו החזית של חקר המוח.
חוש זה אינו מוכר כאחד מחמשת החושים שתיאר אריסטו ואחת הסיבות לכך היא בשל התנועה שלנו, שבדרך כלל חלקה ותקינה ולכן איננו מרגישים את פעילותו של החוש. אך מה קורה כשהתנועה משתנה; כשההתמצאות שלנו במרחב אינה חלקה ותקינה; כשאנחנו רצים.
ואיך כל זה קשור לתודעה או לרווחה נפשית.

ובכן, שינוי ההתמצאות במרחב (שינוי התנועה) מוליד צורך חדש ומודעות גבוהה ואף חדה יותר ליציבה ולרווחה הנפשית שלנו. לא רק בגלל הקשר הדו-כיווני שבין תחושת היציבות והבריאות הפיסית לבין היציבות והרווחה המנטליים – תופעה שחקר הפסיכיאטר פול (שילדר) בשנות השלושים של המאה האחרונה.
אלא גם בגלל שתנועה חדשה במרחב של ריצה מולידה תנועה חדשה במרחב החשיבה.

אחד הנושאים הראשונים שאני מרבה לעלות לשיח עם שותפי לריצה, הן ברצים לדעת והן במסגרות אחרות שאינן פורמאליות, הוא נושא האיזון. טענתי המרכזית בנושא היא, שכדי להגיע לאיזון - צריך ללמוד לצאת מאיזון. לא רק בריצה אלא גם בחיים בכלל.
לעיתים תכופות אני שומע את הגישה הדוגלת ב'דרך האמצע'. לא לסטות ימינה ולא לפנות יותר מידי שמאלה. רעיון זה אולי נשמע יפה באופן תיאורטי ואולם, נשאלת השאלה מה קורה בפועל, האם האיזון באמת מושג. דעתי היא שלרוב - לא. במבחן המציאות מי ששמרן יתר על המידה ולא יוצא מהקווים ומאתגר את עצמו במרחבים של ספק, ימצא את עצמו בתהליך הדרגתי של ניוון בשל חוסר האתגר ותחושת הוודאות ה"משעממת" שלא מאפשרת צמיחה, כי אין עם מה להתמודד - הכול מובן וידוע, הכול "באמצע". כך גם בהקשר של הריצה ניתן לומר, כי כל התורה על רגל אחת היא יצירת היחס הנכון בין העמסה (יציאה מאיזון) והתאוששות (חזרה לאיזון). לכן, אני באמת מאמין שהדרך הנכונה והבריאה לשמור על איזון, היא זו שמבקשת לצאת ממנו מעט כדי לחזור אליו מחוזקים יותר. בדיוק כמו שהדרך לסיפוק שזורה לעיתים רבות ברגעי ספק.(1)

שני מישוריים משמעותיים בהם בא לידי ביטוי תהליך הלמידה וחיזוק של שיווי המשקל והשמירה על איזון, הם התנועה של הריצה והתנועה של המוח – של התודעה. במישור הריצה מקובל ונכון לשלב עבודה על הפרופריוספציה (התחושה העצמית) של הגוף, על-ידי ריצה במשטחים לא יציבים כגון חול-ים או דשא, או על ידי תרגילי קורדינציה, שיווי משקל וסגנון. עבודה זו מאפשרת לנו לחזק את הקשר שבין האותות, שמגיעים ממערכת החישה, לתגובה של המערכת העצבית. במילים אחרות היא מאפשרת לנו לחזור לאיזון מהר יותר ברגע של איבוד שיווי משקל. בתנועה של הריצה, שיווי המשקל שלנו מופחת משמעותית מכיוון שבשונה מהליכה, לא תמיד יש מגע עם הקרקע וישנו שלב ששתי הרגליים מרחפות באוויר. ככול שנשפר ו'נחזק' את חוש שיווי המשקל על ידי פעילות פרופריוספטיבית במסגרת הריצה, כך נגביר את מהירות התגובה במצבים של יציאה מאיזון תנועתי; נאפשר תנועה מהירה ויעילה יותר של ריצה, אשר יותר משאבים (יחידות מוטוריות) מגויסים לה; ולא פחות חשוב - נשפר את היכולת שלנו להימנע מפציעות.

המישור השני הוא המישור הקוגניטיבי, התודעתי. כמו חיזוק שיווי המשקל והאיזון בריצה על-ידי גיוס פונקציות שונות של תנועה, כך גם המוח שלנו הוא בעל יחידות תפקוד שונות שעבודה משותפת שלהן מאפשרת חשיבה מגוונת ויצירת פרספקטיבה רחבה. בעבר רווחה ההשקפה ה"מיקומיסטית" (localizationism) בחקר המוח, שראתה את המוח כאיבר העשוי קבוצה של מודולות, יחידות עיבוד מתמחות, שהמבנה שלהן נקבע מראש באופן גנטי וייעד אותן לביצוע תפקידים מסוימים בלבד. משמע שאם יחידת תפקוד אחת נפגעה, אין כול אפשרות להחליף אותה. אך כיום, ישנה בחינה מחודשת של הדברים הרואה את המוח כאיבר גמיש שבו תכונה או תפקוד מנטאלי אחד יכול לפצות על תפקוד אחר, בתהליך של תרגול ואימון מחשבתי. אם תא אחד מת, תא אחר יכול באופן מסוים למלא את תפקידו של החסר. (מספר דוגמאות לכך קיימות בספרו של נורמן דוידג' על המוח הגמיש בפרק הראשון: "אישה בנפילה מתמדת"). כיום, המסקנה היא, שהמוח הרבה יותר גמיש ופלסטי משאנחנו חושבים. ושניתן להשתמש ביחידות תפקוד מנטאליות רבות לפעולות שונות על ידי תהליך של למידה.

עתה, המרתק מכול, הוא הדרך שבה הריצה והתודעה משתלבים יחדיו באופן עבודתם. כפי שהתחלתי לומר לעיל, התנועה החריגה במרחב של ריצה מולידה תנועה חריגה וחדשה של מחשבה. וזהו אחד מהקשרים המרכזיים שבין הריצה לתודעה. כשאנחנו רצים מנגנוני ההגנה, שנמצאים עמנו בשיח השגרתי, נופלים בשל הגוף העסוק בלשמור על שיווי משקל ועל איזון נשימתי (החמצן). ברגע שאותם מנגנוני הגנה נופלים, אנחנו נחשפים באופן אוטומטי למחשבות פנימיות ועמוקות בתוכנו, שאינן מקבלות מקום בתנועה הנוחה שבשגרה. סיטואציה שגורמת לנו לרצות לפרוק ולשתף את שבפנים.

אני בטוח שלא אחת יצא לכם לצאת עם שותף או שותפה לריצה, לפעמים כאלו שלא הכרתם מראש, כשפתאום גיליתם לאחר הריצה, ששיתפתם דברים שאינכם משתפים בשגרה ובטח לא עם כל עובר אורח. דבר זה קורה בדיוק בגלל אותם מנגנוני הגנה שנופלים במהלך הריצה ויוצרים אצלנו, ראשית חשיבה חדשה 'מחוץ לקופסא' ושנית את הצורך לשתף. באותו הקשר, ניתן לומר שהתנועה השונה של החשיבה, שנוצרת בריצה, דורשת מהמערכת התודעתית שלנו לפתח מגוון של יכולות מנטאליות כדי להתמודד ולמצוא מחדש את האיזון ברגעים של כעס, עצב, שמחה, התרגשות, תובנה, חרדה, תסכול, מבוכה, ותהייה. בדיוק כמו שהגוף שלנו מגייס יכולות מוטוריות שונות כדי לשמור על שיווי המשקל בריצה.

לסיכום הדברים, פעילות הריצה ופעילות התודעה מזינות אחת את השנייה על ידי מערכת יחסים הנוצרת במסגרת הצורך המשותף שלהם בשיווי משקל ושמירה על איזון. בשני המישורים, הדרך הטובה לעשות זאת היא על ידי היציאה מאיזון, הכניסה למרחב של ספק, של אתגר, והבחירה להעיז, לשאול, להתמודד ועל-ידי כך לשמור על תנועה מתמדת - הן בריצה והן במחשבה.

(1) על הקשר המרתק שבין הספק לסיפוק ארחיב במאמר אחר במסגרת דיון על שלוש סיפורי היסוד שנרקמים ונשזרים יחדיו ברצים לדעת. הסיפור ההיסטורי, האישי והריצתי.

לפרטים נוספים